ירושלים המזרחית

אל-עיסאוויה היא שכונה פלסטינית במזרח ירושלים שבה מתגוררים למעלה מ-20,000 א.נשים. ריבוי צווי הריסה והריסות בפועל, צפיפות גבוהה, דרכים צרות ומשובשות, מחסור במבני ציבור, העדר שטחים ציבוריים פתוחים ובעיקר הקושי בקבלת היתרי בנייה, הביאו את התושבים כבר ב-2004 לפעול להחלפת התכנית השכונתית התקפה. יחד עם 'במקום' וצוות תכנון מסור, נפגשו, למדו, הציעו וחיכו לתכנית חדשה. אך המהלך נגדע ב-2011 כשהובהר לתושבים כי כל המאמצים מובילים לאותה נקודה – מרחב מחייה מצומצם וגבולות חונקים. אך ליווי התושבים לא הופסק: הגשנו התנגדויות ועררים נגד שתי תכניות פוגעניות (גן לאומי ומטמנת עודפי עפר), עתרנו לבית משפט כנגד צווי גינון, והתנגדנו לתכנית שכונתית שיזמה העירייה, כדי לשפרה. התכנית, שאושרה ב-2023, אמנם לא כוללת את כל השטח הרצוי והנחוץ לאל-עיסאוויה, אך היא מציעה מגוון מסלולי מימוש ומאפשרת לתושבים להסדיר את הבנייה הקיימת. אולם, כניסתם לתוקף של נהלים חדשים להוכחת בעלות על הקרקע במסלולי התכנון והבניה מקשים על מימוש התכנית.

אל-ולג’ה הוא כפר חקלאי קטן, המונה כ-3,000 תושבים, במרחב התפר של דרום ירושלים. תושבי הכפר חיים במרחב באופן רציף במשך דורות רבים. הכפר מתפקד כיחידה אחת למרות הביתורים הרבים שנכפו עליו לאורך השנים: הקו הירוק, הקו המוניציפלי של ירושלים אחרי 1967, חלוקת אוסלו, ומכשול ההפרדה. באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 התארגנו תושבי אל-ולג’ה לתכנן בעצמם את כפרם. צוות התכנון הכין תחילה תכנית כללית לכל הכפר, ולאחר מכן הוגשה תכנית נפרדת לכל אחת מהרשויות הרלבנטיות. עמותת במקום, יחד עם שותפים נוספים, מסייעת בקידום התכנית לחלק ה"ירושלמי" של הכפר. זהו סיפור של יוזמה קהילתית, אשר בסיוע ותמיכה של ארגונים, של אנשים פרטיים ושל פעילים, הצליחה להתרומם פעם אחר פעם מתוך ההריסות ולהתעקש על תכנון. מטרת התכנית היא לשמר את נופי התרבות, להכיר בקהילה במקומה, למנוע הריסות בתים ולאפשר אופק של חיים בכבוד במקום המיוחד הזה.

את חי אל פארוק, שכונה קטנה היושבת על המדרון הפונה לעיר העתיקה מתחת לטיילת ארמון הנציב, אנחנו מלוות מזה שנים. למרות מרכזיותה השכונה סובלת מבעיות נגישות חמורות והתושבים נאלצים לטפס במעלה ההר כדי להגיע לתחבורה, לבתי ספר ולמקומות עבודה. בשנים האחרונות נבנו במדרון שמעליה מיזמים ואטרקציות – אומגה, מרכז מבקרים בבית שץ, ועוד - של עמותת המתנחלים אלעד. הפיתוח האנטינסיבי גרם לבעיות ניקוז חריפות ומי הגשמים התנקזו למפלים על השכונה. המדרגות הפכו מסוכנות לשימוש, ושורת הבתים הראשונה ניזוקה ממפולת אדמה. תחקיר קצר גילה שתשתית הניקוז נסתמה בעת עבודות הפיתוח. פניות חוזרות של התושבים לעיריית ירושלים ולחברת הגיחון הובילו להאשמות הדדיות בין הגופים האחראיים. רק פניה למבקר המדינה הובילה את אותם שני גופים לפעול לאיתור החסימה ולפתיחת הסתימה.

שכונת בית-ספאפא נמצאת בחלקה הדרומי של ירושלים המזרחית, ויחד עם שרפאת הסמוכה, מנותקת מהרצף הגיאוגרפי של השכונות הפלסטיניות האחרות. בין השנים 1948 עד 1967, הקו הירוק חילק את בית ספאפא באופן שניתק בין משפחות ובלם את ההתפתחות. לאחר 1967, אמנם השכונה "אוחדה" אך הביתור והחנק שלה לא נעלמו. עמותת במקום מסייעת לאורך השנים לתושבים במאבקם להשגת צדק תכנוני באמצעות התנגדות להקמת שכונה יהודית בגבעת המטוס, כנגד סלילת אוטוסטרדה (דרך בגין) באמצע השכונה, התנגדות להתנחלות "גבעת שקד" על אדמות השכונה באופן שמונע את התפתחותה, ועוד.