בנגב חיים כ-300 אלף אזרחיות ואזרחים בדואים, רובם - באזור הסייג - שטח של כ-1,000 קמ”ר במרחב באר שבע. מחציתם מתגוררים ב-7 עיירות שהוקמו על-ידי המדינה בסוף המאה ה-20, ומחציתם בכפרים שעד תחילת המילניום לא זכו להכרה על-ידי המדינה. החל משנת 1999 החלה הכרה זוחלת בכפרים הבדואים, נכון לשנת 2025 הוכרו 16 ישובים ואילו 30 ישובים נחשבים עדיין לא מוכרים. כ-80,000 בדואים חיים בכפרים שטרם הוכרו ללא תשתיות בסיסיות, ללא מים, חשמל, וכבישים, ללא תכנון וללא שלטון מקומי המייצג אותם. בתיהם נחשבים “לא חוקיים” והם חיים תחת איום מתמיד של הריסות בתים וצווי פינוי. הרקע למצב זה הוא סכסוך ארוך שנים בין הבדואים לבין המדינה בסוגיית הבעלות על 600,000 דונם, שהם כ-5% משטח הנגב כולו. בפועל הבדואים יושבים על שטח קטן יותר המכסה כ-3% בלבד משטח הנגב. התעלמות ואי הכרה בישובים בדואים מאפשרת למדינה להתייחס אל הנגב כשטח פנוי לפיתוח פרויקטים לאומיים עתירי שטח ולהקמת ישובים חדשים. בזמן המלחמה אי הכרה הפכה לגורם מסכן חיים, שכן ביישובים לא מוכרים אין אמצעי מיגון, אין אזעקות ואין כיסוי של מערכות הגנה.
צילום דפנה ספורטה
הכפר ראס אג’רבה, שבו מתגוררים כ-500 תושבים בדואים אזרחי מדינת ישראל, ממוקם בתחום השיפוט של העיר דימונה. לשם הרחבת דימונה, הורה בית המשפט על גירוש הקהילה הבדואית הוותיקה. במקום פועלת עם התושבים לשם קידום שילובם בתכניות ההרחבה של דימונה, הן באמצעות התנגדות למתווה המוצע בתכנית המתאר והן באמצעות הצעת עקרונות תכנון להשתלבות הקהילה הבדואית בעיר.
